החלטה בתיק ת"א 3828-08

1.         הבקשה

לפניי בקשה לתיקון טעות סופר מכח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), בפסק-הדין מיום 23/2/12 שניתן בתיק זה (להלן: "פסק-הדין").

התביעה הייתה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב תאונת דרכים והיא התנהלה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

במסגרת פסק-הדין, חוייבה המבקשת (הנתבעת) לשלם למשיבה (התובעת) "את הסך של 208,814 ש"ח כפיצוי בגין נזקיה עקב תאונת הדרכים מיום 18/01/04. לסכום זה יוספו השתתפות בשכר טרחת ב"כ של התובעת בסך כולל של 36,334 ש"ח וכן הסך של 668 ש"ח כהשתתפות בגין אגרת משפט ששולמה בפתיחת התיק".

2.         טענות הצדדים- בקליפת אגוז

המבקשת טוענת כי בכל הנוגע לסוגיית שכ"ט של המשיבה- היה על בית המשפט לחייבה בתשלום הסך השווה ל- 13% ש"ח בלבד מסכום הפיצוי שנפסק לתובעת, ששיעורו 27,146 ש"ח בלבד. לטענתה- הסכום שנפסק- מקורו ב"טעות לשון, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, טעות חשבון הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה", שניתן לתקן בגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט הנ"ל.

הצדדים התייחסו בטיעוניהם בעיקר לשאלה האם, בהליך המתנהל על פי חוק הפלת"ד- כבול בית המשפט, בעת פסיקת פיצוי בגין שכ"ט של בעל-דין, בתקרת שיעור שכ"ט הנזכרת בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד.

3.         הכרעה

בחנתי את טענות הצדדים.

דין הבקשה להתקבל בחלקה, אך לא מנימוקי המבקשת, אלא משום שבבדיקת הסכומים- מצאתי אכן נפלה טעות חשבונאית/פליטת קולמוס בסכום שנפסק, שתיקונה מביא לתוצאה אחרת מזו שננקבה בפסק הדין, אך גם שונה מהסכום שנתבקש וננקב על ידי המבקשת.

4.         למעלה מן הדרוש- אציין כי דעתי הינה שבית המשפט אינו כבול בפסיקת שכ"ט בסכום השווה ל- 13% בתביעות מהסוג שלפני, ואבאר, תוך שאקדים ואדגיש כי אלמלא מצאתי טעות בחישוב- לא הייתי מתקנת את פסק הדין בעניין נשוא הבקשה. ודוק. אלמלא טעות החישוב האמור להתקבל על פי הדרך בה מצאתי ללכת בפסיקת שכ"ט, לא הייתי משנה את הסכום שנפסק. לו נקבתי בשיעור שכ"ט כזה או אחר באחוזים, הייתי מפנה  את המבקשת לבחינת טענותיה בהקשר זה   במסגרת ערעור באשר הדבר אינו יכול להעשות במסגרת בקשה לתיקון מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט.

בהקשר זה של פסיקת שכ"ט באחוזים, כסכום כולל או בתוספת מע"מ- הפנו הצדדים לפסק הדין שניתן בע"א 3454/11 בוקאעי בלאל נ' חדווה אביטל.

שם- בפסק דינו של כב' השופט פוגלמן, שדעתו היתה כדעת הרוב בסוגיה דנן שעל הפרק, נאמר- בין היתר, כי  (ההדגשות שלי,- ר.ש):

"סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים אפוא למערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוח ומגבילים את עורך הדין מלקבוע בהסכם ו/או לגבות מהלקוח שכר הטרחה המותנה בתוצאה ועולה על השיעור שנקבע בהם, בצירוף מע"מ שעורך הדין חב בו. חיזוק לכך ניתן ללמוד מהסיפה של סעיף 16(א) הקובע כי "מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף". התניה ו/או גביית שכר טרחה מעבר לתעריף המקסימלי עולה כדי עבירת משמעת... סעיף 16(א) והכללים אינם משמיעים דבר בנוגע לסכום שבית המשפט רשאי או לא רשאי לפסוק לטובת בעל דין ".

וכן:     "תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עוסקת במישור היחסים שבין בית המשפט לבעל-הדין. בהקשר זה קובעת תקנה 512(ג), מהטעמים שעמד עליהם חברי השופט עמית, כי בית המשפט לא יוסיף מע"מ לשכר טרחה שפסק לפי תקנת-משנה 512(א). כלומר, במישור היחסים שבין בית המשפט לבין בעל הדין, לא ייתוסף מע"מ.  המסקנה הנובעת מניתוח זה היא, שבעוד שבית המשפט אינו רשאי להוסיף מע"מ לסכום שפסק כשכר טרחה לפי תקנה 512(א), עורך הדין רשאי גם רשאי לגבות מלקוחו שכר טרחה בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק הפיצויים ובכללים בצירוף מע"מ" . 

• ועוד:  " הלכה היא כי שכר טרחת עורך דין שפוסק בית המשפט אינו נפסק לטובתו של עורך-הדין המייצג כי אם לטובת בעל הדין אשר חופשי להתקשר עם בא-כוחו בכל הסכם שכר טרחה שימצא לנכון, כפוף להוראות חוק קוגנטיות המגבילות את חופש ההתקשרות בעניין זה... סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו הן בבחינת הוראות קוגנטיות כאלו. פסיקת שכר טרחת עורך דין על-ידי בית המשפט אינה מקימה לעורך הדין את הזכות לקבל את שכר הטרחה שנפסק ואין היא מיועדת להעשיר את כיסו של עורך הדין מעבר לשיעור שסוכם בינו לבין לקוחו. על כן נפסק, כי המגמה הראויה בהקשר זה היא לפסוק לבעל דין שזכה הוצאות ריאליות הקרובות ככל הניתן לאלה שהוציא בפועל לצורך ניהול ההליך, ובכללן שכר הטרחה שהתחייב לשלם לעורך דינו בעד ייצוגו, והכל בכפוף למבחנים של סבירות ומידתיות...."  (בפסה"ד יש הפניה לפסיקה וספרות רלבנטית).

ובנוסף: " על רקע מגמה זו, וכפי שציין חברי השופט עמית בפסקה 11 לחוות דעתו, כעניין שבשגרה נוהגים בתי המשפט לפסוק לבעל-דין שזכה בתביעה לפי חוק הפיצויים שכר טרחה בשיעור המקסימלי שנקבע בכללים (13% מהסכום שנפסק בתביעה שהסתיימה בפסק דין). כל עוד התוסף מע"מ לתעריף זה, התוצאה הייתה שבתי המשפט פסקו לעורכי הדין בתביעות האמורות סכום בשיעור זהה לזה שהוסכם עם הלקוח. והנה לנו הגשמת המגמה במיטבה: בתי המשפט פסקו שכר טרחה בשיעור "ראלי", כזה התואם את המוסכם. הקושי נוצר עם תיקונה של תקנה 512(ג), כאשר מחד גיסא בתי המשפט המשיכו לפסוק לבעלי הדין שכר טרחה בשיעור מקסימלי (13%, כפי שארע במקרה דנן), אולם מפאת התיקון לא הוסיפו עליו מע"מ; בעוד שהסכום המקסימלי שהוסכם בין עורך הדין ללקוחו (ושמותר לעורך הדין לגבות לפי חוק הפיצויים והכללים) נותר כשהיה: 13% בצירוף מע"מ . במצב דברים זה, בתי המשפט פוסקים לבעל דין שכר טרחה נמוך מזה שהוסכם בינו לבין עורך דינו, ובעל הדין נאלץ לשאת בפער שנוצר. תמים דעים אני עם חבריי שמצב זה אינו רצוי ועלול לפגוע בתובעים ובשל כך אני מצטרף בקריאה למחוקק המשנה לתקן את תקנה 512(ג) כמוצע על-ידם. עם זאת, כחברי המשנה לנשיאה, אף אני סבור ששני ההסדרים - זה הקבוע בחוק הפיצויים ובכללים מצד אחד, וזה הקבוע בתקנה 512(ג) מצד שני - אינם סותרים זה את זה, ולכן דין ערעורה של המערערת להידחות גם בנקודה זו. "

5.        ואולם- כפי שאני מבינה את נסיבות פסק-הדין נשוא הערעור- בית המשפט פסק לתובעת פיצוי כספי וקבע כי תשולם לה, תוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהיתרה " - לאחר ניכויים. המערערת הלינה על כך שבית המשפט לא הוסיף מס ערך מוסף לשכר הטרחה שנפסק לזכותה. במלים אחרות, בית המשפט לא נקב בסכום שכ"ט ולכן- השאלה האם היה עליו להורות על הוספת מע"מ ו/או האם רשאי הוא להורות כן- הייתה רלבנטית ועמדה להכרעה.

ואולם- איני מוצאת בפסק-הדין שבע"א 3454/11 הנ"ל, בכל הכבוד, מניעה מפני פסיקת סכום שכ"ט כולל, כראות עיניו של בית המשפט, ששיעורו יכול שיפול ויכול גם שיעלה על שווי 13% מסך הפיצוי הנפסק בתביעות המתנהלות על פי חוק הפלת"ד (או מ- 20% בתביעות המתנהלות על פי פקודת הנזיקין).